לחגוג את הגוף בלי המבט הגברי

בפוליטיקת הזהויות הישראלית הרועשת קורות לפעמים התלכדויות מעניינות, כאלו שמערבבות את מה שלכתחילה בעולם מתוקן, לא היה אמור להיות נפרד. העולם החרדי והציוני דתי. (כולכם דוסים עם דברים על הראש, יחשוב החילוני המצוי) החודש אנחנו חוגגות שנה ל״חרדית מדוברת״, שבא לעולם מתוך הכאוס, הבלבול והצורך בניסוח שפה חדשה למציאות ובשמיעת קולות מגוונים ופחות מוכרים מהעולם החרדי והדתי ובממשק אליו. הפלטפורמה לא מתיימרת לתת תשובות, אלא לאפשר איוורור של שאלות וספקות ולנענע את המבוכה והחרדה שהפכו בנות לוויה קבועות ולא סימפטיות לשתיקה.

בחרתי לציין את זה עם אורחת שמחזיקה סתירות בלי להתנצל עליהן. אלישבע רזווג, יוצרת מחול, אברכית לשעבר, אם לשבעה ילדים ומפקחת על האמנויות בחינוך הדתי, הגיעה לשיחה שהרגישה יותר כמו ריקוד – בין עולמות, בין זהויות, בין גוף לרוח בין שביס לפיאה, בין סרוגה לשחורה.

אלישבע רזווג יודעת בדיוק היכן היא צמחה: על קו התפר. מצד אחד קריית משה-השכונה שליד "מרכז הרב", שבה רבני הציונות הדתית יוצאים להליכת ערב ואת לוח הזמנים מסמנים שיעורי גמרא. מהצד השני , גבעת שאול-החרדית, עם עלוני "זרקור" בבית, הופעות של אברהם פריד ומיתולוגיה ספרותית של "אברכים סוכני מוסד שמצילים את העולם". הבית היה פתוח לשני העולמות: אין טלוויזיה, אבל יש סרטים אצל הדוד בחופשים, אריק איינשטיין לצד ספרות חרדית, רדיו ושירים לועזיים לצד סלסולים חסידיים. "קיבלתי בליל של כל העולמות", היא אומרת, "וזה כנראה מה שעיצב את האופן שבו אני יוצרת. לא בוחרת צד אחד, אלא מחברת".

החיבור הזה ניכר בכל תחנה בחייה. היא אם לשבעה ומתגוררת במגרון, קיבלה את פרס שר החינוך לתרבות תורנית (2019), ומאז השנה שעברה משמשת מפקחת על תחום האמנויות בחמ״ד. 12 שנים היתה "אברכית" - בעלה למד בישיבה אחרי שירות צבאי וקצונה, "והתורה זרמה לו בוורידים". מבחינתה, זה לא היה ויתור אלא בניין הבית: "גדלתי על אבא שנרדם עם הגמרא וקם איתה. זה חלק מהאתוס שלי". ובאותו זמן, הלב ביקש משהו נוסף: תנועה.

יש משהו מערער בסיפור של “אברכית שעולה לבמה”. שנים היא הייתה אשת אברך, והיום היא זו שמובילה דור של רקדניות. כששאלתי אותה למה דווקא מחול, למה דווקא גוף, היא ענתה בפשטות: “כי הוא חייב היה לקבל מקום. זה היה צורך פנימי.” ודווקא זה מעניין אותי: בעולם שמחנך להפרדה, להסתרה, לצניעות, הגוף הופך להיות זירה של שאלות. וכשהגוף שואל, זה כבר לא רק אמנות – זו מחאה.

הסיפור האמנותי מתחיל באופן כמעט סימבולי דווקא מהמורה החרדית לריקודי עם בכיתה ח'. אותה מורה הזמינה אותה לראות מופע של להקת נשים חרדית. "בדתי־לאומי עוד לא היה אז בית ספר למחול ברצינות. החרדיות הקדימו אותנו", היא מפתיעה. התשוקה נדלקה-אבל רק בכיתה י״ב העזה להיכנס לסטודיו, וללכת "הארד־קור": בית הספר למחול של שושי ברוידה.

ברוידה, שהיתה חלוצה בנוף המחול הדתי־חרדי, סגרה בסופו של דבר את בית הספר "בהוראת רב". רוזווג מדברת על כך בעדינות גדולה, אבל ברור שהאירוע הטביע חותם: פעם ראשונה שבה אמנות פוגשת מסגור הלכתי־קהילתי שמציב גבול. השנים עוברות, והיא עצמה הופכת ליוצרת, למנהלת להקה ולמורה של דורות של רקדניות.

היא סיפרה על פסטיבלים לנשים בלבד, על הצנזורה שניסו להטיל עליה ועל הרגע שבו אמרו לה “לא”. התשובה שלה הייתה להקים מסגרת חדשה, פסטיבל שמאפשר לנשים דתיות וחרדיות להופיע, לשאול שאלות ולהזיז גבולות. אני מקשיבה וחושבת לעצמי כמה אנחנו רגילות לקבל “לא” וכמה כוחות צריך כדי להפוך אותו למרחב חדש.. סוגרים לך דלת, את בונה בית סביבך ומזמינה אנשים.

דיברנו גם על ההפרדה המגדרית, נושא שתמיד מדליק אש. היא רואה במרחבים נשיים סגורים משהו משחרר, הזדמנות לנשום, לחגוג את הגוף בלי המבט הגברי. אני מבינה את זה, ובו בזמן גם חשה את הכאב כשהאירועים הנפרדים הפכו להיות כל כך רווחים, כשאירועי שמחת בית השואבה, הקפות שניות אליהם היינו הולכות בעבר ומשקיפות מעזרת הנשים, אולי עושות איזה ריקוד קטן, אירועים אלה הפכו לאירועים לגברים בלבד תחת כל מיני הגדרות כמו "אירוע לבני תורה" תבינו לבד, אתן חכמות. עם אלישבע ניתן לדון בנושא המורכב הזה, כשהיא מבינה היטב גם את ההשלכות של יצירת אינסוף מרחבים נפרדים. סיפור ההפרדה הוא טראומת שישי באוקטובר והמלחמה שפערה עוד יותר את השסע בין דתיים לחילוניים והשיחה עם אלישבע הזכירה לי שהאמת תמיד מורכבת יותר מהסיסמאות הפוליטיות: לפעמים ההפרדה מוחקת, לפעמים היא מאפשרת.

אז איך מחול הופך לאמירה אישית? להרהור? אולי למחאה? אני תוהה. אלישבע מתארת קטע ביצירת מחול שלה על “סופר־וומן”. דמות של אישה מושלמת, זוהרת, נישאת על כפיים, עד שבשלב מסוים החברה מפסיקה להרים אותה – והיא מתרסקת לרצפה. הקהל צוחק, ואז שותק. קשה שלא לחשוב על כל אותן נשים שמנסות להחזיק הכול ביחד עד שהגוף אומר די והנפש נשחקת.

בשלב מסוים הגענו לפוליטיקה, כי הרי הכול פוליטי. היא יודעת היטב עד כמה הגבולות בין חרדיות לציונות דתית מטושטשים היום: יותר פאות, יותר מודעות גוף, יותר דמיון בין המגזרים – עד שמגיעים לנושא הגיוס או התקציבים, ושם הכאב צף. ואני מקשיבה ושומעת לא רק כעס אלא כאב אמיתי, רצון להקשבה.

בסוף היא הקריאה לי קטע של הרב קוק מתוך “אמת ויופי”: הקודש, הוא כתב, יונק מן החול, כמו שהצומח יונק מהאדמה. הרוח לא מתביישת בחומר, אלא נבנית ממנו. הקשבתי לה וקלטתי שבעצם היא מתארת את מה שהיא עושה במחול – חיבור מתמיד בין גוף לרוח, בין חומר לאידאה.

אלישבע על הבמה עם בית

לא גדלתי על תורתו של הרב קוק, וכחרדית אולי אכיר במקסימום את השיר "בן אדם עלה למעלה עלה" אבל אני אוהבת את החיבור בין קודש ליופי, לאסתטיקה.

שנה ל״חרדית מדוברת״, ואני יושבת מולה וחושבת שזה אולי הלב של הפודקאסט הזה: לגעת בחיים עצמם, בגוף ובנפש, בלי לפחד מהסתירות, מהמבוכה ומהעדר האמיתות המוחלטות עליהם גדלנו, אלא לראות בהם את הדרך לצמיחה רוחנית, עצמית וקולקטיבית.

לצפיה ולהאזנה לפרק המלא

יוטיוב

https://bit.ly/3JGepkq

ספוטיפיי

https://bit.ly/3VpdCH4

אפל פודקאסט

https://bit.ly/47TyRby

הטור מתפרסם בעיתון הדיגיטלי "לכתחילה", העיתון היומי לחרדים בעולם המעשה. העיתון פורץ דרך בעולם התקשורת החרדי, ביכולתו לדון בנושאים מורכבים, ואפילו להציג תמונות של נשים.

לכתחילה 040925.pdf

הורידו את PDF • 1.08MB

ההסכת המצולם "חרדית מדוברת" זמין ביוטיוב, ספוטיפיי ואפל, מוזמנות ומוזמים לעקוב אחרינו ברשתות החברתיות: פייסבוק, אינסטגרם וטיקטוק.