תא משפחתי במגננה
השסע החברתי המעמיק בישראל נסוב לא פעם סביב הנושאים הבטחוניים הרגילים והמעיקים. אך בשנים האחרונות הוא מקבל ביטוי רחב בשאלות חברתיות שונות שזכויות מיעוטים, נשים ולהט"בים הופכים להיות סוגיות מהותיות וכואבות שבאין פיתרון משלחים כל צד להתבצרות במחנה המוכר והידוע.
אין ספק שהשאלה המעמדית עדתית נוכחת היטב בשיח הזה, אך לא פחות ממנה השאלה המגדרית.
מישל וולבק היטיב להגדיר זאת בדיסאוטופיה מעוררת החלחלה שלו במילים ששם בפיו של רובר רדיז'ה, דמות בספרו שמקבלת עליה את ערכי האסלאם מטעמים אנוכיים גרידא, אך מוצאת לשם כך צידוקים פוסט מודרניסטיים: "האינדיווידואליזם הליברלי היה יכול לחגוג כאוות נפשו את התמוססות המבנים המתווכים שלו, כלומר המפלגות, התאגידים והקאסטות. אבל ברגע שתקף את המבנה האחרון, כלומר המשפחה, ולפיכך את הדמוגרפיה, הוא חתם על כשלונו הסופי. ואז מגיע באופן הגיוני יותר עידן האסלאם". בספרו של וולבק מתהווה בצרפת תרחיש קטסטרופלי שמתקבל באדישות מה, בו משתלטת מפלגה אסלאמית שמרנית באופן דמוקרטי על מוסדות השלטון.
האינדיבידואל חוגג לו כבר דורות, החל מהתפתחות תודעת זכויות אדם שהובילה לכינון דמוקרטיות, דרך מתן זכויות לשחורים, הגענו לתודעת עצמי גבוהה בה הפסגה של הקיום, סיבת החיים ומהותם הם האושר האישי, המיצוי העצמי, "תהיה אתה עצמך", מטיפים לנו תוצרי תרבות: סרטים, טלוויזיה, ספרים. אין שום משמעות להיותך, אם הנך מציג משהו אחר ממה שיש לך בראש. גיבורים עושים מסעות מפרכים בדרך "לגילוי עצמי" שהוא כולו הסרת המסכות החברתיות והתרבותיות אותם כופים עליהם מבנים ממסדיים ישנים שאבד עליהם הכלח.
לחגיגת האינדיבידואל הצטרפה התנועה הפמיניסטית שראשיתה הייתה בנשים שהבחינו שאף אחד לא שלח להן הזמנה לחגיגת זכויות האדם שנועדה באותם זמנים למין אחד ולצבע אחד, נשים ובמיוחד נשות מיעוטים הבינו שאם לא יכנסו בכוח למסיבה, לא ישאר להן שום כיבוד. מאז מתנהלים מאבקים פמיניסטיים במקביל למאבקים אחרים של זכויות אדם ולרוב על ידי נשים שמובילות אותם.
עוד ועוד מיעוטים מקופחים הצטרפו ודרשו את הגדרת העצמיות שלהם, את הזכות להיות הם, כפי שהם. וכיום הפכה החגיגה הזו לשדה קרב המוני בו מיעוטים מתכתשים עד זוב דם על זכויותיהם הם בינם לבין עצמם ומול הגמוניות למיניהן.
אם בשדה קרב מסורתי יכול להיות תרחיש בו מעטים יכולים לנצח רבים, בשדה הקרב הדמוקרטי לפחות כפי שאנו מקווים שיהיה, הרוב קובע. והרוב זה מי שיושב על הברז הדמוגרפי, כלב השמירה של הברז הדמוגרפי הוא התא המשפחתי המסורתי.
התא המשפחתי מהווה את המבנה האחרון המרגיש מאויים מתנועות אינדיבידואליסטיות במיוחד פמיניסטיות. התא המשפחתי המסורתי, בו עומדים בראש גבר, אישה אחת או יותר ולכל אחד תפקיד מוגדר שמייצר סדר חברתי שמחזיק מעמד כל כך הרבה שנים עד כי נראה כי חוק טבע הוא, התא הזה יכול ליפול בדרך להגשמת העצמיות של הפרט, ומשם לפחות לדעתו של וולבק, הדמוגרפיה תנצח את זכויות האדם.
אפשר לומר שמישל וולבק היסטרי ושחזונו חוטא באסלאמופוביה ובחוסר הבנה של תהליכים תת קרקעיים המתרחשים בחברות שמרניות הקורסות אף הן מול ערכי השפע, הנוחות וההגשמה העצמית. אך לא ניתן להתעלם מהעובדה שחברות שמרניות באשר הן נאחזות במבנה הזה כמאחז אחרון שטרם נכבש. טריטוריה שטרם זוהמה בחדוות הפרט. ובקרב מאסף אחרון הן תעשנה הכל כדי להגן עליו.
לקח לי זמן להבין את זה, רק כשהכנסתי עמוק את הידיים ושקעתי בתוך מאבק לזכויות נשים בתוך חברה שמרנית, החברה שלי בה בה נולדתי וגדלתי, החברה החרדית.
מאז 2012 אני בתוך זה, כמו יד נעלמת שמובילה אותי לפגוש את האנשים והנשים הנכונות ולהבין גם את עצמי וגם את אותם פרטים שנמצאים בפנים בתוך המסגרות האלה הנאחזים בציפורניים במבנים המשפחתיים מסורתיים, גם בפרקטיקות דכאניות שונות ומנסים לשמר דמוגרפיה בכל מחיר,
באותה שנה פתחנו במאבק למתן ייצוג פוליטי במפלגות החרדיות לנשים חרדיות. "לא נבחרות לא בוחרות", לא הקמנו מפלגה, לא רצנו לכנסת, רק הבענו בקול רם בקשה להיות חלק בייצוג הציבורי הפוליטי החרדי הקיים. המאבק טרם הושלם למרות חשיפה גדולה אליה זכה ולמרות נשים חזקות ומובילות שנמצאות בתוכו והצטרפו אליו ולמרות הסכמה לעצם הרעיון ולמרות שרוב הנשים החרדיות הגשימו מזמן את חזון הפמיניזם בהיותן משכילות, עובדות ומפרנסות עצמאיות.
תחת מבול התגובות הטובות והרעות וההצטרפות הראשונה של נשים חרדיות למאבק, אני מנסה להמשיך לחיות, לתפקד ולעבוד להבין ולפענח את המוקש הזה שעומד ביננו לבין זכות אלמנטרית דמוקרטית בסיסית, זכות להיבחר. באותה שנה בדיוק כתבתי וביימתי את הסרט שלי "עקרה" כפרוייקט גמר בלימודי קולנוע.
הסרט הזה מביט ישירות בעיניים לאחת הקורות הכבדות המחזיקות את התא המשפחתי המקורי. זכותה של האישה על גופה. ובעודי מתחילה להבין שזכותה לייצוג לא מובנת מאליה ודורשת מאבק איתנים עם סיכון עצום לחרם, לנידוי ולשיימינג חרדי תקשורתי, אני גם מתחילה להבין שזכויות בסיסיות יותר, כמו החלטה האם ללדת עכשיו או עוד שנה וכמה ילדים אני מסוגלת ללדת ולגדל, כלל לא מובנות מאליהן.
"לצערי, הביטוי חלחל גם לציבור שלנו וישנן נשים חרדיות (?) שמשתמשות בו ואף פועלות להקטנת הילודה בציבור שלנו בשורה של נימוקים מנוגדים לתורתנו הקדושה. "שה מובל לטבח" – הן קוראות לאישה החרדית ששמחה לקיים את רצון ה' ולהביא עוד ילדים לעולם."
זו רק פסקה יחסית מעודנת מהראקציה שהתחוללה עם צאת הסרט מאנשים שלא צפו בו כלל. שמבטא את היחס הקהילתי ממסדי למי שמנסה להביע בקול מה שרבים חושבים בשקט.
הסרט שלי עוסק בנעמי (רותם שוורץ) אשה חרדית צעירה שהיא אחות בכורה למשפחה ברוכת ילדים. הנישואים שלה לדודי אברך חרדי טוב לב ואוהב (בר פלד) לא מהווים עבורה קרש קפיצה לשום מקום משמעותי, מלבד לשקט שמשתרר סביבה. והיא בעוונותיה אוהבת את השקט הזה.
אף אחד לא מבין מה קורה איתה, עוברים כמעט שלוש שנים ובעלה תוהה "הרופא אמר שהכל בסדר" אמה (שרה פון שוורצה) מציעה לה סגולות לזרע של קיימא והיא בעולמה שלה המתקיים במקביל ומסרב לציית לצו החברתי, קולה הביקורתי עולה מתוך בלוג שהיא כותבת בשקט, אבל גם נעמי תצטרך בסוף לבחור, האם להמשיך לערער על המוסכמות הקהילתיות חברתיות שנועדו לשמר את המבנה ההיררכי הבסיסי ביותר בו תא משפחתי חייב להתקיים במתכונתו המסורתית, או לאבד הכל ולהזרק החוצה.
היו אנשים שאמרו "האפשרות לתכנון המשפחה קיימת, אבל זה עניין לשאלת רב, אסור לדבר על זה בקול, וודאי לא בסרט"
שאלה אקראית ששאלתי את גוגל "האם מותר להשתמש באמצעי מניעה" הובילה אותי לאתר הפופולרי הידברות לענייני יהדות, שם הוצגה ההשקפה החרדית על הנושא באמצעות שאלות ותשובות קצרות מאת רב בשם בנימין שמואלי.
"אכן בעת הצורך אפשר לקבל היתר לאמצעי מניעה, (לא קונדום) ואם את מרגישה שאינך מוכנה נפשית להריון לאחר הלידה, ואת רוצה להמתין מעט, עלייך אכן להתיעץ עם רב שיוכל לעמוד על הדברים, בצורה אובייקטיבית, ולקבל את ההיתר לכך. יצוין שעניין כלכלי אינו מהווה סיבה לקבלת היתר. בהצלחה."
(אתר הידברות)
התשובה הזו משקפת מגמה חרדית שבולטת בשנים האחרונות, שמבטאת יפה את המלחמה על המאחז האחרון. אולי מייאוש, אולי כטקטיקה, הדרך היא להמשיך לייצר מראית עין ציבורית של איסור, ולעודד את הפרט לפנות בשקט לרב ואולי לקבל היתר למה שליבו חפץ, וזה יכול להיות באמצעי מניעה, בגיוס לצבא, בלימודים אקדמאיים ובעוד ועוד מגמות אינדיווידואליסטיות שמתפרצות בכוח לתוך המחנה ומצריכות מצד אחד התגמשות מסויימת בכדי לא לאבד את מכלול הפרטים ומצד שני את המשך הגבהת החומות כדי לשמר את הייחודיות והמבנה הקהילתי החרדי.
כך מתמודד היום המגזר החרדי עם מגמות ההגשמה העצמית שלו, שחלקן באות לידי ביטוי במגמות פמיניסטיות המתפתחות בו. זו הסיבה שנשים חרדיות מצטרפות למאבק נגד.
"מי שיוצא נגד החלטת הרבנים לא יכול להיות חרדי. אם אתה רוצה להיות חרדי אתה חייב לקבל את עמדת הרבנים מבלי לערער עליה. מבחינתי הנשים הללו אינן חרדיות כי הן לא מקבלות את הסמכות של הרבנים"
שרי רוט עיתונאית חרדית מיטיבה להגדיר את ההשקפה הזו. במקומה האישי כאישה שפרצה גדרות רבים בעיקר בהקמת אתר אינטרנט חדשותי חרדי למרות אינספור אזהרות, קול קורא מפורש עליו חתומים גדולי הדור, ולמרות היותה ניצבת בעמדה הרחוקה מאוד מהמיינסטרים החרדי, או מהאידיליה החרדית, היא מפצחת את השיטה. תצהיר באופן ציבורי משהו אחד ובאופן פרטי תפעל כהבנתך, תמיד תוכל לטעון ש"קיבלת היתר" מרב עלום שם.
יציאה פומבית כנגד כוחות שמשתמעים כחתרניים, עוזרת לבסס את המעמד האישי הפרטי ככוח תוך קהילתי ששכרו בצידו.
בדור האחרון החברה החרדית ירתה בתוך הנגמ"ש האידאולוגי של עצמה. בכך שעודדה יציאת נשים לעבודה מתוך מטרה אידאולוגית פטריארכלית לחזק את עולם התורה ולאפשר לגברים ללמוד ללא הפרעה. המטרה אמנם הושגה, אך הקולות הפמיניסטיים עולים ומתגברים.
כך מתקיים לו ולא בשלווה פרדוקס בלתי נתפס של נשים המממשות באופן אישי כל פנטזיה פמיניסטית של ההוגות והלוחמות הראשונות, כך נוצרים זוגות במבנים פטריארכליים שלא ידעום אימהותינו בהם נשים מחזיקות ביתרונות רבים על גברים, בהשכלה, ביכולת פרנסה, בהבנת העולם אך באופן ציבורי נשמרות במקום המסורתי שלהן. כי זה המקום היחיד בו ניתן לייצר פרהסיה של שליטה במגמות האינדיווידואליסטיות וכפי שהבנו, יש משמעות רבה לפרהסיה בייצוב מבנים קהילתיים.
החברה החרדית כיום בוחרת להפעיל את הריאקציה האוטומטית המובנית בה להגנה על המבנים המרכיבים אותה, המקודשים בעיניה. החשיבה היא ששילוב נשים בעמדות כוח והנהגה יוביל לקריסת האישי והמשפחתי, בה בעת שדווקא שימור הפרדוקס של נשים מועצמות, אך חסרות כוח ואמירה ציבורית מסוכנים לא פחות לתא המשפחתי ולקהילתי גם יחד. ההיסטוריה תשפוט האם יצליח הפרדוקס הזה להתקיים לאורך זמן.