תא משפחתי במגננה


השסע החברתי המעמיק בישראל נסוב לא פעם סביב הנושאים הבטחוניים הרגילים והמעיקים. אך בשנים האחרונות הוא מקבל ביטוי רחב בשאלות חברתיות שונות שזכויות מיעוטים, נשים ולהט"בים הופכים להיות סוגיות מהותיות וכואבות שבאין פיתרון משלחים כל צד להתבצרות במחנה המוכר והידוע.

אין ספק שהשאלה המעמדית עדתית נוכחת היטב בשיח הזה, אך לא פחות ממנה השאלה המגדרית.

מישל וולבק היטיב להגדיר זאת בדיסאוטופיה מעוררת החלחלה שלו במילים ששם בפיו של רובר רדיז'ה, דמות בספרו שמקבלת עליה את ערכי האסלאם מטעמים אנוכיים גרידא, אך מוצאת לשם כך צידוקים פוסט מודרניסטיים: "האינדיווידואליזם הליברלי היה יכול לחגוג כאוות נפשו את התמוססות המבנים המתווכים שלו, כלומר המפלגות, התאגידים והקאסטות. אבל ברגע שתקף את המבנה האחרון, כלומר המשפחה, ולפיכך את הדמוגרפיה, הוא חתם על כשלונו הסופי. ואז מגיע באופן הגיוני יותר עידן האסלאם". בספרו של וולבק מתהווה בצרפת תרחיש קטסטרופלי שמתקבל באדישות מה, בו משתלטת מפלגה אסלאמית שמרנית באופן דמוקרטי על מוסדות השלטון.

האינדיבידואל חוגג לו כבר דורות, החל מהתפתחות תודעת זכויות אדם שהובילה לכינון דמוקרטיות, דרך מתן זכויות לשחורים, הגענו לתודעת עצמי גבוהה בה הפסגה של הקיום, סיבת החיים ומהותם הם האושר האישי, המיצוי העצמי, "תהיה אתה עצמך", מטיפים לנו תוצרי תרבות: סרטים, טלוויזיה, ספרים. אין שום משמעות להיותך, אם הנך מציג משהו אחר ממה שיש לך בראש. גיבורים עושים מסעות מפרכים בדרך "לגילוי עצמי" שהוא כולו הסרת המסכות החברתיות והתרבותיות אותם כופים עליהם מבנים ממסדיים ישנים שאבד עליהם הכלח.

לחגיגת האינדיבידואל הצטרפה התנועה הפמיניסטית שראשיתה הייתה בנשים שהבחינו שאף אחד לא שלח להן הזמנה לחגיגת זכויות האדם שנועדה באותם זמנים למין אחד ולצבע אחד, נשים ובמיוחד נשות מיעוטים הבינו שאם לא יכנסו בכוח למסיבה, לא ישאר להן שום כיבוד. מאז מתנהלים מאבקים פמיניסטיים במקביל למאבקים אחרים של זכויות אדם ולרוב על ידי נשים שמובילות אותם.

עוד ועוד מיעוטים מקופחים הצטרפו ודרשו את הגדרת העצמיות שלהם, את הזכות להיות הם, כפי שהם. וכיום הפכה החגיגה הזו לשדה קרב המוני בו מיעוטים מתכתשים עד זוב דם על זכויותיהם הם בינם לבין עצמם ומול הגמוניות למיניהן.

אם בשדה קרב מסורתי יכול להיות תרחיש בו מעטים יכולים לנצח רבים, בשדה הקרב הדמו