שבאבניק בסידור מלא
אם יש משהו אחד שלא אהבתי בסידרה "שבאבניקים", זה השם שלה. אפשר לומר הרבה דברים על רביעיית הבחורים הבלתי נלאית: אבינועם, גדליה, לייזר ומאיר. שבאבניקים הם לא. הם יחד וכל אחד לחוד מהווים ייצוג לא רע בכלל לחתך של ישיבשערס חרדים, הלומדים בישיבות ליטאיות וספרדיות ואיכשהו בעזרת כישורים, קשרים, או צבעי הסוואה, מצליחים להישאר בהן עד הגיעם לפרקם.
שבאבניקים אמיתיים נמצאים לרוב בישיבות לפליטים פינת קרן הרחוב. על סקאלה של לומדים בהן עד עובדים בעבודות זוטרות ומעבירים את הזמן. מהישיבה של הרב שפיצר הם עפו מזמן או לא התקבלו כלל.
מה זה אומר על עולם הישיבות החרדי המיינסטרימי? מהו אחוז הגדליות שבו? מה עושות בו נשמות אבודות ויפות כמו של מאיר סבג? האם עולם הישיבות נבנה עבורם? עבור מתמידים, או כאלה השואפים להתמיד? או שהוא מאכלס יותר אבינועמים ולייזרים שנמצאים שם בעיקר בשל כספם, ייחוסם וקשריהם בצמרת. והאמת שהאחוזים פה פחות חשובים, מה שמעניין הוא מי נחשב מכולם? מי יזככה בשידוך נחשק? מי יקבל סידור מלא? מי שווה באמת?
תילי תילים תיאולוגיים וסוציולוגיים נכתבו על תפיסת "נאר תיירה" (רק תורה) המייצגת את עולם הישיבות הליטאי והספרדי. אחרי הכל חייבת להיות איזו דרך בה מצליחים להושיב טינאייג'רים אפופיי הורמונים, ללא הבדל גזע וליקויי למידה, על אותו סטנדר מול אותה גמרא במשך כל שנות התבגרותם, לגרום להם לפחות לנסות לעצום עיניים מול תעתועי העולם והרחוב.
הדגש הוא תמיד על התנזרות מיחסים כלשהם עם בנות, אבל מה עם התנזרות מספורט, מעיתונים ואמצעי תקשורת האסורים בתכלית האיסור, רשתות חברתיות, לימודים כלליים וכל מה שעושה היום צעיר מודרני בן גילם?! איך עובד הדיל הזה ומהו השכר שבצידו?
ובכן, יש שתי דרכי שכנוע מרכזיות: האחת היא ההבטחה לעולם הבא הצפון לצדיקים (אפעס, רחוק מידי והעולם הבא היהודי לא תמיד מפורט ומזמין). והשניה שאולי חשובה יותר, עוה"ז מובטח הכולל שידוך טוב שהוא מינימום בחורה נאה מאוד עם מקצוע רלוונטי ומכניס בילד אין, פלוס הורים עשירים ומקושרים שיש להם די ייסורי מצפון על אורח חייהם בכדי שירצו להרגיע אותו באחזקת חתן תלמיד ישיבה רציני (קרי-לומד בישיבה "טובה") והמינימום פה זה חצי דירה בפרוייקט והשמיים הם הגבול. העסק איכשהו עובד.
אבל עזבו הכל, אני רוצה דווקא לדבר על הסידרה מנקודת מבט אחרת, מגדרית. ניחשתם נכון דבורה בראון. לומר את האמת, אם ישנן בנות כמוה במגזר, ניתן לספור אותן על אצבעות יד אחת של מוהל עיוור. ואם אחת מהן קוראת עכשיו את מה שאני כותבת, אני ממליצה לה, כמובן אם חפצה נפשה בשידוך לפי הספר, לחדול ממנהגה המגונה להתעסק בהוויות אביי ורבא, להתמקד בהלכות ברכות השחר ושבת מקיצור שולחן ערוך וגם שם לא להצטיין יותר מידי, כדי לא לקבל ערמומיות יתר כמו אותו חשש חז"לי אותו היטיב לבטא גדליה. ובכדי באמת לקיים את הייעוד האמיתי של אישה כשרה. לגדל את בניו ולהציל אותו מן החטא.
וקשה שלא לשאול, בעולם של נאר תיירה וקידוש ההוויה האינטלקטואלית תורנית כחזות הכל. בעולם בו אחוז המתמידים ואוהבי התורה האמיתיים לא ברור אם הוא גדול, מה קורה לגידולי פרא כמו דבורה בראון? שלא מקיימות את עצתי הטובה וממשיכות למלא את כרסן בש"ס ובפוסקים? איך זה יכול להיות שכל מה שהוא מצווה נשגבת אצל האחד, הוא תיפלות וערמומיות אצל האחרת?
דבורה בראון ודומותיה הן בחורות חכמות, לרוב פרקטיות. בעולם האמיתי הן זונחות את יצר הלימוד והפלפול בשלב מוקדם מאוד, כשהן רק מביעות את הרצון. "מה, את הבת של רש"י?" יירקו לעברן בבוז ויחזירו אותן להגיש את הקיגעל מהמטבח כמו מנהג עבריות כשרות מקדמת דנא. יטפחו בליבן את המשאלה להיות אשתו של מי שהן חפצו להיות בעצמן. וכשהן תקבלנה סוג של לייזר, או אבינועם שהלימוד עבורם היה קרדום, כשהיא תבין שהדבר היחיד אותו היא אמורה לקבל בדיל התיירה מול סידור מלא-איננו, זו תהיה מכה לא פשוטה בכלל.
שבאבניקים, כקומדיה הצליחה באופן מפתיע לפרוש את הסוגיות הבועטות ביותר בעולם החרדי וביחסיו פנימה והחוצה: נוער נושר, שוויון בנטל, חינוך, פמיניזם, מתחים עדתיים ובין מגזריים, שמירת העיניים, שידוכים.
היא עשתה זאת בדרך מוגזמת, דרמטית שעוררה לא מעט נרגנות חרדית צפויה על חוסר דיוקים ואיזונים. אבל אין ספק, זו מראה מפוארת לפרצוף. מחכה לעונה השניה.