יציאת מצרים שלי

לחג החירות שלי יש ריח חריף של סנט מוריץ ואקונומיקה, צליל טורדני של חבטות ותחושת חרדה כללית שמא פירור סורר שורד איפשהו כנגד כל הסיכויים.

פסח הפך מחג חירות לחג האובססיה הכפייתית, כשהוצאתי את הראש מבריכות המים והאקונומיקה המלאכותיות אותן יצרתי, גיליתי שגם האביב פרח עבר לו וטרם הספקתי לשאוף לקרבי את ריחו.

מביטה סביבי, אינני האובססיבית היחידה וגם לא הכי משוגעת, יש לי לאן לשאוף, ובעיקר מה לשאוף. אדים רעילים של חומרים כימיים ותרעלה חברתית משפחתית כללית הנגרמת מחרדה.

אתה יכול להוציא את הבת אדם ממצריים, אבל קשה מאוד להוציא את מצריים ממנה. ומצריים צועדת איתי בנאמנות במשך שנים ומסרבת לצאת.

כשלומדים את סיפור יציאת מצריים זה די שקוף. לשכנע את פרעה לוותר על כוח העבודה החינמי של בני ישראל, לא היה קל. אבל עם קצת אפקטים, עשר מכות, איומים, כיפופי ידיים, הוא התחנן שילכו.

הפרויקט הרציני והמשמעותי היה לשכנע עם של עבדים בני שפחות שנולדו וגדלו לעבדות שהם, הם בני חורין, שהם ראויים לחופש לתקווה ליחס אחר. ששווה להם לקחת את הסיכון ולוותר על אספקת הבצלים, הקישואים והשום ולצאת לדרך לא נודעת.

אולי זו הסיבה שזה לקח ארבעים שנה. כי לדור הראשון שיצא ״בחוזק יד״ ממצרים, עם פרצוף חמוץ, על הנוחות המדומה, שאבדה לו, אי שם במגורי העבדים ובמשרפות הלבנים. לו כבר לא הייתה תקנה. הוא גדל לתודעת העבד שאבותיו היו שטופים בה, אותו דור ששכנע את עצמו כי הצלפות השוט הן לטיפות וכי זו דרך הטבע ורצון האלוקים שיהיו עבדים ואדונים, שאין טעם להתנגד.

היה ניתן להתחיל לעבוד עם הדור השני שטעם את מרחבי המדבר הפתוחים, ומסתבר שגם זה לא ממש הצליח.

יציאת מצרים עבורי היא סיפור של חיים שלמים, היא פרוזדור ארוך שהארץ המובטחת טרם נראית בקצהו.

תחילת היציאה מעבדות לחירות היא ההבנה שאני אדם לטוב ולרע. אינני עבד, או חפץ לרצונו של האחר מחד ואינני מלאכית טהורה המסוגלת לבצע מיליון משימות בו זמנית, תוך חיוך מתמיד על שפתי מאידך. מאז אני מתקשה לעמוד מול שוביניזם, אפילו מהסוג הנדיב, המודרני והנפוץ שמסביר לי כמה אני מדהימה ומכילה, כמה כוחות הנפש הנשיים שלי ניטעו בי בכדי שאוכל לעשות מיליון מטלות בית מפרכות ולחוש ברת מזל. כל כך הרבה שנים הייתי שבויה בתודעה כזו, ולא הבנתי איך זה קורה שאני אכן עושה מיליון מטלות בבת אחת, אך אף אחת מהן לא מייצרת את השמחה העילאית עליה דיברו בעיתוני הנשים המגזריים, גם לא מבצעי החג האביביים.

זה היה בערך השלב שהבנתי שקוראים לי “פמיניסטית” והכי חשוב, זו לא קללה. והרגע בו את מכריזה על עצמך ככזו בתוך החברה החרדית, בה אני חיה הוא רגע קטן של גאולה פרטית שלא מכין אותך לעבודה הרבה שלפנייך ולגל העכור אותו תקבלי. ומהרגע בו חבשת את המשקפיים הללו הפסקת ליהנות מ”העצמה נשית” והבנת שהיא כלי לשעבוד רוחני תודעתי.

יציאת מצריים הפרטית שלי תקרה, כשיגיע היום ובו התחזקות דתית ורוחנית לא תבוא שלובת זרוע עם העלמת נשים ומחיקתן הסמלית והוויזואלית. כשנשים בדמותי תפסקנה לפחד לדרוש את זכויותיהן, תפסקנה להרגיש צורך להצדיק את שעבודן. כשיהיה להן קול וכוח במוקדי קבלת החלטות ואוטונומיה על גופן, זוגיותן, וחייהן. בינתיים עבודת ניקיון כל כך רבה לפנינו.

אִשָּׁה יוֹצֵאת מִמִּצְרַיִם.

קוֹרַעַת יָם לִגְזָרִים,

רַגְלֶיהָ עָפָר רָטֹב-

רֹאשָׁה בַּשָּׁמַיִם.

אִשָּׁה יוֹצֵאת-

אַמְתַּחְתָּהּ לֶחֶם עֹנִי.

מְכַבָּה אַחֲרֶיהָ אֶת הַחֹשֶׁךְ,

לָאָרֶץ לֹא נוֹדַעַת-

חוֹצָה מִדְבָּר שְׁמָמָה.

טֶרֶם הֶחְלִיטָה

אִם עַבְדוּת הִיא-

אִם חֵרוּת.

אֲבָל שָׁם לְרַגְלֵי הָהָר,

הִיא תִּמְצָא אֶת עַצְמָהּ.

לקריאת הטור במקור

#יציאתמצרים #סלונה #פמיניזם