November 22, 2017

Please reload

פוסטים אחרונים

ההפרדה רעה לחרדים

May 3, 2018

1/10
Please reload

פוסטים רותחים

בראשית היתה רווקה

מתוך כל הסטטוסים האישיים של בני האדם, רווקות נראית לי המצב הכי נייטרלי, ראשוני, נקי. הסטטוס היחיד בו האיש או האישה אינם מוגדרים ביחס למישהו אחר. סטטוס כל כך נייטרלי שנראה כי ההגדרה מיותרת.

הם איש או אישה, יצירי אלוה ממעל, נקודה. בראשית היתה הרווקה.
הנישואים הם סוג התקשרות חברתי עתיק יומין שנוסד למטרות רביה, הקמת דור צאצאים ומיניות אקסקלוסיבית,  (אם נודה על האמת, בעיקר מצד האישה) אם משהו משתבש, מתחילות הגדרות אחרות: פרוד/ה גרוש/ה אלמן/ה, שהם שלילת ההתמסדות עצמה שאינה נייטרלית וטבעית מעצם הווייתה.
אבל מהי רווקות? העדר כל ההגדרות החברתיות? האם היא מצב פוזיטיבי ראשוני? או שמא הגדרה שלילית שממסגרת את בני האדם שלא הצליחו או לא רצו להתכנס בתוך ההגדרה השנויה במחלוקת שנקראת מוסד הנישואין. ובעיקר מאיזה גיל "רווקות" מתחילה להתמסגר כמפגע חברתי? או במקרה הטוב כמושא לקשר שתיקה מעיק?
מניחה כי ככל שהמבנה החברתי מהודק יותר, קהילתני, מחובר למסורות העבר, כך המצב הנייטרלי של רווקות יוגדר על דרך השלילה שכן הוא מאיים על מוסדותיה של החברה הנשענים במובהק על התא המשפחתי במבנהו המסורתי. כך גם יוקדם הגיל בו רווק, יכול להיות מישהו שטרם צימח זקנו, או נערה עם ברכיים חבולות מטיפוס על גדרות.

בשולחן העגול שהתכנס לפני קצת פחות משבועיים (כן, אני לא משתחררת ממנו, כי הוא חיבר אצלי כל כך המון נקודות במאבק לייצוג, לשוויון ולקול) נשמע אחד הקולות הייחודיים שטרם יצא לי לקבל בפרצוף. ובשל כך, בחרתי לייחד לו פוסט נפרד.
אפרת דיאמנט, מרצה ופסיכותרפיסטית, רווקה חרדית בשנות השלושים לחייה, פתחה צוהר לעולמן המושתק השקוף, המתאיין של הרווקות החרדיות.
אינני מכירה את ייסורי הרווקות, אני נשואה מגיל 19. מהעולם שלי רווקות אכן נראתה לי מצב נייטרלי, חופשי, חסר דאגות ואחריות. ברור שהבנתי שיש עימה קושי ובדידות, אך לא יכולתי שלא להשוות לקשיים של נשים גרושות, נשואות או אלמנות שנשאו איתן את כובד החיים ואת האחריות הנוספת לנפשות אחרות. ייסורי הרווקות נראו לי אפילו פינוק. כן, גם אני חטאתי באטימות חברתית.
ואפרת שאינה נשואה או גרושה או אלמנה, היא אדם, אישה עצמאית במלוא מובן המילה, יפה, חכמה, עצמאית, עובדת, לומדת, מספרת על התחושות עימן רווקות חרדיות מסתובבות, על אות הקין החברתי המושת עליהן, כי העזו לא למצוא את המיועד להן.
נסו לדמיין אישה חרדית בשנות השלושים לחייה, שמגיעה לדירה חדשה באיזור חרדי. שערה הגלוי כמו טלאי צהוב לזיהוי. מהי האישה הזו תמהים השכנים, היא לא נראית חילונית, אך מדוע ראשה מגולה? אולי היא נשואה שסרחה, או גרושה רחמנא לצלן, איפה האיש והילדים שאמורים להגדיר אותה בעולם?

"איך זה לחיות בעולם בו לא קיבלת את החותמת החברתית הראשונית" (מודעות מאורסים בעיתון "יתד נאמן")

 

אז היא רווקה? זה בכלל מוזר, רווקות אמורות לשבת בבית אביהן ולחכות שצמותיהן ילבינו, לסרוג מפיות קרושה קטנות ולהרטיב אותן בדמעות שישאירו כתמים צהובים גדולים כמו אלה על ספר התהילים הבלוי, מה פשר הגוונים האלה בשערה? מילא אם זו היתה פיאה מודרנית, זה משהו שאנחנו מכירים. אבל גוונים בשיער שמחובר לקרקפת אמיתית, זה מראה לא חרדי בעליל. מה היא עושה פה בכלל ואיך ניתן לשמור כך על ה"צביון" של השכונה?
ודלתות נפתחות לחרך צר ומבט חשדן מביט בה אם תבקש כוס סוכר או ביצה, למי יש לה לאפות? לעצמה? איזה סוג קיום מוזר זה בעולם בו חדרי המדרגות מלאים בעגלות ומודעות על מבצעי טיטולים, על משלוח בגדי ילדים שנחת עכשיו מאנגליה במכירה הביתית הידועה, על שיעור "אבות ובנים הקרוב", ועל סדרת השיעורים החדשה של מנחת ההורים הידועה המומלצת על ידי  נשות חינוך.
והדלת החשדנית נטרקת במהירות, כמו אחרי סופה, מילא היה לצידה ילד קטן, מישהו היה חושב לאמצו ולקרבו, אולי לקחת אותו לבית הכנסת ודרכו לראות אותה. מישהו לצאת איתו החוצה ולהתערות בשיחות הגינה.

מיהן אותן הנשים שמתהלכות ביננו ושעון החול החברתי קהילתי מתקתק להן בעוז? האם יש להן מקום בבית הכנסת? מישהו מזמין אותן לסעודת שבת? או שהן יושבות לבד? או הולכות לאבא ואמא שמביטים בהן בשקט, מנסים ללא הצלחה להסתיר אנחה?

איך הן נאחזות אחת בשניה? מישהי בכלל חושבת להתאגד במצב "הזמני" הזה שלא ברור מתי יגמר? ומה קורה כשאחת מהן מתחתנת ועוזבת לטובת הקן הפרטי שלה? מה הן חשות? אבל? נטישה?

איך זה לחיות בעולם בו לא קיבלת את החותמת החברתית הראשונית במדורי המאורסים בהם מכריזים מידי יום על סחורות שעברו מרשות האב לרשות הבעל? שנמחקו מפנקסי השדכנים, שעברו לעולם של בניין עדי עד, של העתיד המוגמר, הידוע והבטוח.

אפרת השמיעה את הקול הזה בפומבי, אולי לראשונה, קול שמבין שהמצוקה האישית היא אות לכשל חברתי קהילתי שאף אני חלק ממנו, אני מודה לה על האומץ להיחשף ולהביא אותו לכולנו.

 

Share on Facebook